ביה"ד הרבני: חלוקת רכוש בנחלה, דמי שכירות ראויים

הצדדים נישאו בשנת 1967.

בשנת 1969 נרכש בית שגודלו כ-60 מ"ר. הבית המצוי במושב [...] בגוש [...] חלקה [...] מגרש [...]. הבית נקנה מקופ"ח בסך של 12,000 לירות.

עם קנייתו עברו הצדדים להתגורר בבית.

הורי הבעל, ר' ול' א', היו בעלי משק במושב [...] על פי חוזה חכירה שנערך בין הקק"ל ובינם בשנת 1938. חוזה החכירה היה על החלקות דלהלן:

גוש [...] חלקה [...]ו-[...]וגוש [...] חלקה [...].

בשנת 1980 פנו הורי הבעל למושב [...] להכיר ב[פלוני] ו[פלונית] אשתו כבנים ממשיכים. בקשתם התקבלה. הצדדים הוכרו כבנים ממשיכים.

ב-19/12/80 נחתם הסכם משולש בין מינהל מקרקעי ישראל, החוכרים - הורי הבעל- רפאל ו[פלונית] ומושב [...], ולפיו הסכים המנהל לצרף לנחלת החוכרים את מגרש [...] בגוש [...] (המגרש עליו בנוי בית הצדדים), וזאת בכדי לאפשר ל[פלונית] ו[פלוני], הצדדים שלפנינו, להקים יחידת דיור נוספת לצרכם.

בהמשך להסכם זה הרחיבו הצדדים את הבית והוסיפו לו עוד 100 מ"ר. הצדדים התגוררו בבית זה אחרי בנייתו.

ב) בשלב מסוים קשר התובע קשרים עם אשה אחרת, עזב את בית הצדדים והוליד ילדים מאשה זו.

בשנת תשמ"ז (1987) הגישה האשה תביעה לשלום בית ובה נכתב שהבעל עזב את הבית עקב קשריו עם אשה זרה.

הבעל הגיש תביעה נגדית לגירושין נגד האשה.

בתביעתו האשים את האשה בין שאר האשמותיו בקשרים עם גברים זרים. בכתב תביעתו כרך הבעל את עניני הרכוש, ודרש שהאשה תעזוב את הבית בו גרו הצדדים שלטענתו שייך לו ולא לה.

האשה עשתה כל טצדקי שבידה למנוע הדיון בתביעת הבעל ולא לאפשר לו להביא הוכחותיו, בין באי התייצבות לדיונים ובין בפניה לבג"צ שימנע מהבעל הבאת הוכחותיו על קשריה עם גברים זרים.

לאחר דיונים רבים שנערכו בערכאות שונות ובבית הדין, הוציא בית הדין בשנת תשנ"ד- 1994, פסק דין המחייב את האשה להתגרש ודוחה תביעתה לשלום בית (יש לציין שדייני הרכב בית הדין שנתן את פסק הדין, אינם מכהנים בנתניה כבר שנים רבות)

האשה סירבה במשך שנים להתגרש. לאחר מספר שנים פתח הבעל תיק תביעת גירושין חדש, וביקש להמשיך הטיפול בתיק זה. בסופו של דבר התגרשו הצדדים רק ב-י"ז שבט תשס"ג, 2003. בפסק דין שניתן במועד הגירושין נקבע, שבעניני הרכוש שבין בני הזוג, ידון בית הדין במועד מאוחר יותר.

ג) בשנת 1988 (אחרי שהוגשה תביעת גירושין לבית הדין) נפטר אביו של הבעל, וב-18/04/90 הוצא צו ירושה שבו נקבע שכל עזבונו יעבור ע"ש אשתו, ל' א'. על פי צו זה נהפכה האם,ל' א', לחוכרת היחידה במשק.

עם העברת המשק על שמה והפיכתה לחוכרת יחידה של הנחלה, ובגין הסכסוכים והפירוד ששרר בין הצדדים, הגישה אם הבעל תביעה לבית המשפט לסילוק ידה של האשה מהנחלה. לטענתה בכתב התביעה, מכיוון שהאשה מתגוררת בנכס כבת-רשות ללא תמורה, ומכיוון שפרצו סכסוכים בין בנה לכלתה ואין הם מתגוררים יחד, אין היא חפצה בהמשך שהותה של האשה בנכס.

בית משפט השלום בנתניה בפס"ד שניתן על ידי השופטת טלמור ב-05/09/93, דחה תביעת האם לסילוק יד, בפסק הדין נקבע שמכיוון: